הרצאה מרתקת על נושא התזה שלי.
אייקון. האירוע התרבותי המרכזי של כל מי שמעניין אותו משהו, כלשהו, כל דבר. אירוע השיא הבלתי מעורער של כל שנה, כבר 17 שנה.
בשנים האחרונות הגבילה אותי העבודה - עד שעות מאוחרות ובמקום רחוק - לסיבוב מהיר ממש לפני סגירת הדוכנים ולסרט או שניים בערב. אבל השנה, שוב אני עובדת בתל אביב, ואני בהחלט מתכוונת להפיק מזה את המיטב.
וזה אומר, שהשנה שרצתי באייקון כמו בכל ארבע השנים הקודמות יחד.
הסתובבתי בדוכנים. הסתכלתי בכל דבר. דפדפתי בכל ספר וספר. בזבזתי המון כסף אצל ספלנדור קריאטיב, הזכורים ממשקפי השמש שלי משנה שעברה. וגם הלכתי להרצאות.
תכננתי ללכת להמון אירועים, אבל בסופו של דבר התמקדתי בשניים: פאנל של פילוסוף, מתמטיקאי ופיזיקאי בנוגע למושג הזהות (לא העמיקו הרבה מעבר למשל המערה של אפלטון. מה שכן, היה לי לא מעט זמן לצייר), והרצאה אחת צנועה - בשעה מאוחרת, מאת מרצה אלמוני, בעמקי המבנה, כזו שהגיעו אליה מעט אנשים וגם חצי מאלה שהגיעו נראו כאילו פשוט באו לתפוס שם נמנום על כסא פנוי.
זהרצאה על נושא התזה שלי.
כזכור לקוראים הבאמת ותיקים, כתבתי לפני שנים על גבי שנים תזה, ששמה היה "האוטונומיה של המעריץ" והיא עסקה בנושא שרק יצא אז מתנור פורצי הדרך והתחיל להפוך לאופנתי - קהילות מקוונות. התזה שלי עסקה בקהילת מעריצים אחת ובניתוח תוכן ההודעות שלהם. המסקנה - למעריץ יש אוטונומיה לפרש את הדמויות אותן הוא מעריץ כרצונו, והקשרים הקהילתיים חשובים לו. זה לא היה פורץ דרך אפילו אז, אבל הביא לי תואר והבנה שמה שהתחלנו הולך לגדול ולגדול, ושהאינטרנט לא רק עונה על צרכים שונים ומשונים, לא רק יוצר צרכים - אלא הולך לשנות את עצם התפיסה שלנו מהו צורך, מהו רצון ואיך ממלאים אחד ומגשימים את השני.
מי שזוכר את סיפורי הכנס אליו נסעתי בלונדון - אחד מהדוברים שם הסביר בפרוטרוט כיצד שינה האינטרנט את פירמידת הצרכים המוכרת כך שאינטרנט הפך, וביחוד בארצות עניות יחסית, לצורך בסיסי - בלעדיו אי אפשר יהיה להשיג עבודה או מצרכים בסיסיים.
ההרצאה שהלכתי אליה נקראה "הגיבור על הכורסה: הצופה הפעיל במדע הבדיוני", והעביר אותה מתן כהן. הסיבה המוצהרת שלי ללכת היתה "להוכיח שהוא לא מבין כלום בנושא". התכוונתי ללכת, לא להסכים איתו בנוגע לתזה שלו ולהתווכח איתו בקול רם על פרטים קטנטנים תוך השמצת (חוסר) הבנתו בנושא עליו הוא מרצה. תענוג.
לא הוצאתי מילה כל ההרצאה.
ההרצאה התקיימה בחדר חצי ריק, והמרצה גמגם אל הרצפה. הוא פתח בכמה סרטונים שהסבירו מה זה פאנדום. הוא לא הקדיש כל תשומת לב להגדרה האקדמית וחיפף גם במסגרת הזמנים. התאכזבתי נורא.
אבל זו היתה רק הפתיחה. החלק העיקרי של ההרצאה עסק לשמחתי בהמשך של התזה שלי - כלומר, במה קרה אחר כך.
את התזה כתבתי בשנת 2006. לא היו אז אפשרויות כמו קיקסטארט, אולפנים לא יצרו מגע ישיר עם מעריצים צעירים וכל העסק היה די חד כיווני והתבסס על מעריצים שיצרו אקטיבית את הקהילות שלהם. אבל היום...
יש שפע של דוגמאות לגיוס כספים להפקת עונות נוספות, ליצירת סרטי מחווה וליצירת מפגשים ופעילויות. החלק המסחרי כולו עבר מטמורפוזה - למעריץ יש היום לא רק את האוטונומיה להגדיר את מושא ההערצה ואת הקהילה שבנה סביבו, אלא גם את עצם קיומו, מאפייניו והמרצ'נדייז שסביבו. לאן ילך הכסף? לא בהכרח לאן שהאולפן יחליט. אם לא יצור משהו שהמעריץ ישמח לשלם עבורו, יצור את זה מישהו אחר - ויגרוף את הרווח.
או שלא יהיה רווח? חלקה העיקרי של ההרצאה עסק בגרסת מעריצים מלאה, מורכבת ועתירת משתתפים של "מלחמת הכוכבים" (פרק 4? אני נוטה פשוט לקרוא לו "מלחמת הכוכבים" כמו במקור). בהנחיה מינימלית של קבוצת יוצרים מטורפת במיוחד, התגייסו מאות צוותים ותרמו סרטונים שמהם הורכב הסרט המקורי מחדש, פרי עבודתם של החובבים.
אפשר לראות אותו כאן. בובות, אנימציה, ילדים ומבוגרים, כולם משתתפים. וכמו שאמר אורון ב"סריטה", זו חויה נהדרת אם נגמרו לכם הסמים. בהחלט חוויה.
הכוח היום הוא לא ביצור המוני של תרבות. זה ביטול המתווך, קיצור שרשרת ההפצה בין היצרן והצרכן. השטחת ההיררכיות. כל אחד יכול לנסות להיות לג'ורג' לוקאס. ואם היצירה שלו לא עומדת בקני מידה קולנועיים מקובלים - עדיין ישלה ערך ואם מספיק אנשים ירצו לראות אותה, לא משנה מאיזו סיבה, היא תתקיים.
כוח לאנשים.
אייקון. האירוע התרבותי המרכזי של כל מי שמעניין אותו משהו, כלשהו, כל דבר. אירוע השיא הבלתי מעורער של כל שנה, כבר 17 שנה.
בשנים האחרונות הגבילה אותי העבודה - עד שעות מאוחרות ובמקום רחוק - לסיבוב מהיר ממש לפני סגירת הדוכנים ולסרט או שניים בערב. אבל השנה, שוב אני עובדת בתל אביב, ואני בהחלט מתכוונת להפיק מזה את המיטב.
וזה אומר, שהשנה שרצתי באייקון כמו בכל ארבע השנים הקודמות יחד.
הסתובבתי בדוכנים. הסתכלתי בכל דבר. דפדפתי בכל ספר וספר. בזבזתי המון כסף אצל ספלנדור קריאטיב, הזכורים ממשקפי השמש שלי משנה שעברה. וגם הלכתי להרצאות.
תכננתי ללכת להמון אירועים, אבל בסופו של דבר התמקדתי בשניים: פאנל של פילוסוף, מתמטיקאי ופיזיקאי בנוגע למושג הזהות (לא העמיקו הרבה מעבר למשל המערה של אפלטון. מה שכן, היה לי לא מעט זמן לצייר), והרצאה אחת צנועה - בשעה מאוחרת, מאת מרצה אלמוני, בעמקי המבנה, כזו שהגיעו אליה מעט אנשים וגם חצי מאלה שהגיעו נראו כאילו פשוט באו לתפוס שם נמנום על כסא פנוי.
זהרצאה על נושא התזה שלי.
כזכור לקוראים הבאמת ותיקים, כתבתי לפני שנים על גבי שנים תזה, ששמה היה "האוטונומיה של המעריץ" והיא עסקה בנושא שרק יצא אז מתנור פורצי הדרך והתחיל להפוך לאופנתי - קהילות מקוונות. התזה שלי עסקה בקהילת מעריצים אחת ובניתוח תוכן ההודעות שלהם. המסקנה - למעריץ יש אוטונומיה לפרש את הדמויות אותן הוא מעריץ כרצונו, והקשרים הקהילתיים חשובים לו. זה לא היה פורץ דרך אפילו אז, אבל הביא לי תואר והבנה שמה שהתחלנו הולך לגדול ולגדול, ושהאינטרנט לא רק עונה על צרכים שונים ומשונים, לא רק יוצר צרכים - אלא הולך לשנות את עצם התפיסה שלנו מהו צורך, מהו רצון ואיך ממלאים אחד ומגשימים את השני.
מי שזוכר את סיפורי הכנס אליו נסעתי בלונדון - אחד מהדוברים שם הסביר בפרוטרוט כיצד שינה האינטרנט את פירמידת הצרכים המוכרת כך שאינטרנט הפך, וביחוד בארצות עניות יחסית, לצורך בסיסי - בלעדיו אי אפשר יהיה להשיג עבודה או מצרכים בסיסיים.
ההרצאה שהלכתי אליה נקראה "הגיבור על הכורסה: הצופה הפעיל במדע הבדיוני", והעביר אותה מתן כהן. הסיבה המוצהרת שלי ללכת היתה "להוכיח שהוא לא מבין כלום בנושא". התכוונתי ללכת, לא להסכים איתו בנוגע לתזה שלו ולהתווכח איתו בקול רם על פרטים קטנטנים תוך השמצת (חוסר) הבנתו בנושא עליו הוא מרצה. תענוג.
לא הוצאתי מילה כל ההרצאה.
ההרצאה התקיימה בחדר חצי ריק, והמרצה גמגם אל הרצפה. הוא פתח בכמה סרטונים שהסבירו מה זה פאנדום. הוא לא הקדיש כל תשומת לב להגדרה האקדמית וחיפף גם במסגרת הזמנים. התאכזבתי נורא.
אבל זו היתה רק הפתיחה. החלק העיקרי של ההרצאה עסק לשמחתי בהמשך של התזה שלי - כלומר, במה קרה אחר כך.
את התזה כתבתי בשנת 2006. לא היו אז אפשרויות כמו קיקסטארט, אולפנים לא יצרו מגע ישיר עם מעריצים צעירים וכל העסק היה די חד כיווני והתבסס על מעריצים שיצרו אקטיבית את הקהילות שלהם. אבל היום...
יש שפע של דוגמאות לגיוס כספים להפקת עונות נוספות, ליצירת סרטי מחווה וליצירת מפגשים ופעילויות. החלק המסחרי כולו עבר מטמורפוזה - למעריץ יש היום לא רק את האוטונומיה להגדיר את מושא ההערצה ואת הקהילה שבנה סביבו, אלא גם את עצם קיומו, מאפייניו והמרצ'נדייז שסביבו. לאן ילך הכסף? לא בהכרח לאן שהאולפן יחליט. אם לא יצור משהו שהמעריץ ישמח לשלם עבורו, יצור את זה מישהו אחר - ויגרוף את הרווח.
או שלא יהיה רווח? חלקה העיקרי של ההרצאה עסק בגרסת מעריצים מלאה, מורכבת ועתירת משתתפים של "מלחמת הכוכבים" (פרק 4? אני נוטה פשוט לקרוא לו "מלחמת הכוכבים" כמו במקור). בהנחיה מינימלית של קבוצת יוצרים מטורפת במיוחד, התגייסו מאות צוותים ותרמו סרטונים שמהם הורכב הסרט המקורי מחדש, פרי עבודתם של החובבים.
אפשר לראות אותו כאן. בובות, אנימציה, ילדים ומבוגרים, כולם משתתפים. וכמו שאמר אורון ב"סריטה", זו חויה נהדרת אם נגמרו לכם הסמים. בהחלט חוויה.
הכוח היום הוא לא ביצור המוני של תרבות. זה ביטול המתווך, קיצור שרשרת ההפצה בין היצרן והצרכן. השטחת ההיררכיות. כל אחד יכול לנסות להיות לג'ורג' לוקאס. ואם היצירה שלו לא עומדת בקני מידה קולנועיים מקובלים - עדיין ישלה ערך ואם מספיק אנשים ירצו לראות אותה, לא משנה מאיזו סיבה, היא תתקיים.
כוח לאנשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה