יום חמישי, 30 באוגוסט 2012

טד

"רוצה ללכת לסרט על מישהו שהדובי שלו..."

"אני מתה על פאמילי גאי!".

לא היה צריך אפילו להשלים את המשפט. יש רק סרט אחד עלך דובי מדבר בעיר, והוא לא לילדים. האמת, הוא יכול לעבור כסרט ילדים, אין לי ספק שרובם שמעו כבר דברים גרועים יותר.

הביקורות היו פושרות. הלכתי בלי הרבה ציפיות, אבל בכל זאת, היוצרים (ורוב הקאסט!) של פאמילי גאי הם חבורה מוכשרת ובטח יסחטו כמה צחוקים.

חזרתי עם כוכבים בעיניים.

האמת שהסרט היה הרבה פחות בוטה משציפיתי. קצת קללות ורמיזות ותחתונים מופשלים, אבל בלי ישבנים חשופים. אפילו לא כאלה בלי חריץ.

הבדיחות לא היו אנינות במיוחד, אבל היו מצחיקות באמת. והסרט היה מלא התייחסויות ל"פלאש גורדון" הקלאסי משנת 1980, הזכור בגלל שני דברים - 1. חיים טופול ששיחק בו את תפקיד המדען זארקוב (בטעות כתבתי כאן שזה היה הקיסר מינג, אוי לבושה. תודה למי שתיקן אותי) ו-2. קווין שכתבו וביצעו את הפסקול. לומר את האמת יש שיטענו שהפסקול זכור יותר מהסרט.

אולי זה ככה. אני קראתי לנוכחים להתכנס לחופה בחתונה שלי עם מארש החתונה בביצוע כסאחיסטי במיוחד מהפסקול הזה.

בסרט חיתן אותם השחקן ששיחק את פלאש גורדון בעצמו.

חזרתי, כאמור, מאושרת. לא הרבה צריך כדי להחזיר אותי לימי נעורי.
 





יום חמישי, 16 באוגוסט 2012

סגירות מעגל, או: הוא באמת הכיר מישהו עם מטוס!

הזמן האחרון היה מלא בסגירות מעגל. זה התחיל בירח הדבש:

הרגל קטן וחביב שהיה לי כשגרתי קרוב לפארק הירקון, היה לצאת לשם לטיול של חילוץ עצמות בין ערביים. אז יצאנו יחד לפיקניק שקט ונעים (אם כי חם) בבריכה בפארק הירקון ליד הברווזים בפינת דרך נמיר, על סנדויץ' מאולתר ובקבוק יין. וגם עשינו טיול לשבע תחנות וישבנו ישיבה חסרת מעש על שולחן פיקניק קטן. נפלא. אבל לא קטן ולא חילוץ עצמות.

זה היה הכסף הקטן. המעגל האמיתי נסגר יומיים לפני כן, בלילנו הראשון במלון. אתם מבינים, לפני הרבה הרבה זמן, כשרק התחלנו לצאת, יצאנו ד' ואני לסופ"ש בצימר קטן ולא במיוחד רומנטי במצפה רמון. מיד כשהגענו (אך כמובן אחרי שקנינו חלב, קפה וכו' לשהותנו במכולת השכונתית) גילינו שד' שכח את מברשת השיניים שלו בתל אביב.

"אפשר להשתמש בשלך?", שאל.

הסברתי יפה שעד כמה שזה לא רציונלי, אני מעדיפה שלא. ד' יצא לקנות אחת ואנחנו בילינו סופ"ש בנעימים.

ובלילנו הראשון במלון בירח הדבש קרה בדיוק אותו דבר. מברשת השיניים לא איתנו (אבל הפעם אני האשמה - לא ארזתי את המברשת החשמלית).

"רוצה להשתמש בשלי?" שאלתי בהיסח הדעת. חגיגה.


*****

שבועות אחר כך חזרנו לעוד הרגל שהזנחנו - לבקר בקולנוע. לאחרונה החלטנו להתמקד רק בסרטים ממש, אבל ממש שווים - כמו זה עם שון פן.

עד אז קראנו לו "נו, הסרט ההוא, זה שרצינו לראות, זה עם השיר של טוקינג הדס". זה היה פרט המידע המוצק היחיד של הסרט הזה, שהיה אמור לעסוק בכוכב רוק שהוא דראג קווין מזדקן שיוצא לפגוש את אביו ניצול השואה.

 זה לא היה זה.

 טוקינגהדס אכן היו בסרט.

לא רק השיר, אלא גם הופעת אורח של דיוויד בירן בעצמו ובכבודו. וזה חשוב, כי זמן לא רב קודם יצא סרט נוסף שמתכתב עם שיר של טוקינגהדס, "החיים בזמן מלחמה" של טוד סולונדז.

את טוד סולונדז אני אוהבת מאד מאז סרטו הראשון והמשובח, "ברוכים הבאים לבית הבובות". ו"החיים בזמן מלחמה" התכתב ארוכות עם סרטו המהולל ביותר, "אושר", ועם אחר השירים האהובים עלי ביותר.

אבל השיר לא היה בו, והוא רק התכתב עם "אושר". התשוקה נשארה בלתי מסופקת, ולכן הייתי מוכנה להשלים עם הביקורות הבינוניות וללכת לראות את "זה בוודאי המקום".

"זה בוודאי המקום" היה סרט גרוע. יפה מאד ויזואלית, והיו בו כמה בדיחות טובות. אבל זה כל מה שאפשר לומר לטובתו. היתה בו עלילה בלתי סבירה ומטופשת, ודמויות שהתהליך שעובר עליהן תמוה ומשונה. ברצינות, כוכב רוק שנוטש את כל מנעמי המעמד והכסף, ועובר לגור לו בבית של המעמד הבינוני אולי, אבל למה לו לשמור את כל הגינונים החיצוניים? ולמה לאשתו עבודה כל כך בלתי סבירה כמו כבאית? נגמרה ההגשמה העצמית? לפחות היתה מקימה את "חילוץ בינלאומי". על הסיבות, הדרכים וצירופי המקרים המשונים שהביאו אותו לאנשהו באמריקה עדיף לא להרחיב את הדיבור, ועל הסיום - בו הוא חוזר הביתה סחי לגמרי, במכנסי דוקרס, בלורית אפורה ונחישות מטופשת וחסרת היגיון להניח את העבר מאחוריו - חפרתי בעצב שבועות אחר כך.

התשוקה לטוקינגהדס סופקה. התשוקה לסרט טוב... לא.

אבל אנחנו לא לומדים מטעויות ורוצים לסגור עוד מעגלים, ולכן הלכנו גם ל"דרושה חברה לסוף העולם". ואו, איזה סרט מחריד. הרעיון היה מצוין - סוף העולם מגיע ולאף אחד אין מה להפסיד, בואו נחגוג! כלומר, כולם חוץ מאשר גיבורי הסרט, זוג צנוניות עצובות שאפילו סוף העולם לא יביא אותם להבין מה בעצם הם רוצים מהחיים שלהם.

אבל השיר. הוא לא היה שיר הנושא, אבל הוא היה. הוא היה לא פחות מאשר השיר האהוב עלי של טוקינגהדס.

"ברנינג דאון זה האוס לא האהוב עלייך?" שאל ד'.

"לא, ברנינג דאון זה האוס הוא השיר הכי מקפיץ שלהם, בגלל זה הוא היה בחתונה. רואד טו נו-וור הוא האהוב עלי".

זה לא הספיק.

למעט כמה סצנות מוצלחות בכיכובם של לא-גיבורי-הסרט, בהם כולם שותים, שוכבים ומפיקים את המיטב ממעט הזמן שנשאר להם - זה היה סרט איום ונורא. מלא רגשנות אך נטול רגש, לוקח את עצמו ברצינות ולא מצחיק בכלל. ושיאו הדרמטי ראוי להשמצה מיוחדת:

מסתבר שסטיב קארל, הנעבך הראשי, במקום לשקר לשכנתו היפה והעגמומית כמו כל אדם נורמלי, אמר את האמת - הוא באמת הכיר איש עם  מטוס שיוכל להביא אותה למשפחתה בצד השני של האוקיינוס. ואני כמעט התרגשתי כאשר הוא נשא אותה בזרועותיו מביתו של אביו המנוכר אל...

האולטראלייט שלו?

כן.

לאיש היה מחסן בחצר ובו מטוסון אולטראלייט שיוכל במאמץ להביא אותם לגבול המדינה, אפילו לא לקנדה. ובטח שלא אל מעבר לאוקיינוס.

"הי", אמר ד'. "זה מטוס כמו שלנו!".

אכן. לפני כמה שבועות פינקתי את עצמי ברפליקה קטנטונת של פייפר J3, מהסוג שיכול לעופף קצת. המטוס בו היתה אמורה השכנה הרומנטית להגיע אל משפחתה שמעבר לאוקיינוס אכן היה בדיוק כמוהו - עשוי פלסטיק וקרטון ועף כשמותחים לו את הגומיה.

גם המעגל הזה נסגר.

מישהו שמע על סרט טוב?


אינטרלוד: המערב הפרוע ביהודה הלוי

הערב דווקא התחיל בכיף, בהצגה מחתרתית קטנה של תיאטרון בובות. במקום כל כך מחתרתי ברחוב העליה שהכל בו בחינם וחרדים מאיימים לשרוף אותו כל שני וחמישי. ההצגה היתה מגניבה וכל כך ניסיונית שאת הליפסטיק לא מרחו הגברים רק על השפתיים. הדמויות היו שתי כפות ידיים ומלצר אחד משוחחים זה עם זה על שולחן. היה חסר קצת סוף - הסיפור המוצלח לא הגיע לשום מסקנה, רק נגמר לו כמו שהתחיל. אחר כך היו כמה סרטוני אנימציה מוצלחים אך קצרצרים, ותוך 45 דקות כבר היינו בדרך הביתה, מאוכזבים מעט מקוצר האירוע.

חזרנו הביתה (אחרי בירה, יין ומנה טבעונית בצמוד השקט של לבונטין 7) דרך יהודה הלוי. לבשתי בגדים לא מפוארים במיוחד, בהתאם לאירוע, והסתובבתי עם תיק אלכסון, נוח במיוחד לרכיבה על אופניים.

פתאום הרגשתי מישהו מושך בו.

הרחוב היה שומם, חוץ מבחורה אחת שהלכה לפנינו. ומאחורינו - זוג פליטים כחושים.

קרוב מאחורינו.

"תחזירו את הטלפון!" צעקתי.

מישוש חטוף - אכן, הטלפון אינו בכיס התיק שלו. הנוט המפורסם שלי, כן. אצטער מאד אם הוא הלך ממני.

"תחזירו!"

"לקחנו"

הם שני מסתננים רזים ומסכנים, אבל הם היחידים ברחוב ולומר את האמת, הם די גרועים בלגנוב. והם אפילו לא ניסו לברוח.

ד' חטף אותו מתחת היד של אחד מהם.

הם הסתכלו עלינו.

הסתכלנו בחזרה.

הם עדיין לא ניסו לרוץ.

הלכנו.

חזרנו הביתה.

הרגשנו די חרא.



יום שני, 13 באוגוסט 2012

התשוקה לנעליים

את זוג הנעליים היפה הראשון קניתי שם - אז זה עוד היה במרכז רחובות, והקניון לא היה קיים בכלל. זה היה לפני 18 שנה בדיוק. הייתי בת 13, ונסענו לחתונה של בת דודה שלי בדטרויט. זה היה סיפור ארוך וכאוב, ואולי כדאי רק לציין שזו היתה הפעם הראשונה שקניתי נעליים שלא היו נעלי ילדים. נעלי בובה שחורות פשוטות, בלי אף קישוט, עקב או אפילו רצועה מלפנים. שנים אחר כך בזתי לדגמים הללו (שחור? פשוט? והכי גרוע - בלי רצועה מלפנים שתחזיק את הרגל), אבל זו היתה ההתחלה שהוציאה אותי מתחום נעלי הילדים.

גם הזוג השני לא ממש הכניס אותי לתחום המבוגרים - עדיין היו לי שני זוגות, ולרוב אחד מהם היה נעלי ספורט. אבל... השני היה איכותי.

אחר כך, לא הרבה אחרי התיכון, הגיעו עקבים גבוהים ודקיקים באפור כהה. עדיין מהזוגות המוצלחים והנוחים שיש לי. תוצרת סין, אבל עשויות היטב ונוחות להפליא. שימשו אותי לכל ראיון עבודה במשך שנים. עדיין יש לי אותן.

אחרי הצבא חזרתי. כבר היתה להם חנות בקניון הגדול ברחובות. קניתי שני זוגות לאוניברסיטה. כנראה שזו היתה התקדמות. גם החזירו לי מיד את הכסף כשאחד מהם קיבל קרע משונה. קניתי בתמורה שהחזירו לי שני זוגות נוספים, וכך החל האוסף לגדול.

אחר כך הם פתחו חנות בדיזנגוף. הגעתי וקניתי זוג סנדלים תוצרת איטליה.

ואז עוד אחד.

ואז הם הביאו ערימה שלמה של מגפי בוקרים מתוצרת ספרד. עבודת יד למהדרין.

ריירתי עליהם שנתיים לפני שקניתי. 1300 שקל (הם ירדו מ-2000) זה הרבה כסף להוציא על זוג מגפיים.

אלא אם הם משרתים אותי באמונה כבר שישה חורפים, בקושי מראים סימני בלאי ובזמנו שלחתי עליהם שלושה פוסטים שונים. אין ספק, הם היו שווים כל שקל.

אולי אז נפתח הברז. אחר כך הם התחילו לבוא בקבוצות של שניים או שלושה - איטלקיים ירוקים, מתחזים לכפכפים. כפכי עור איטלקיים עם אבנים (ירחם השם) שמתחזים לכפכפי אצבע - כלומר, הם באמת כפכפי אצבע, אבל נוחים להדהים, מחזיקים היטב את הרגל במקום להיפך ולא משמיעים את הצליל האופייני והמעצבן של כפכפי אצבע. בובה בעקב מיניאטורי בכחול חי. סנדלי עקב לבנים, אפילו ("אלו נעלי חתונה", אמרה טלי, אבל נעלי החתונה שלי לא הגיעו משם, והצטערתי על זה מאד בבוקר שאחרי).

ועכשיו, אחרי חודשיים שבהם לא קניתי כלום, הרגשתי פתאום את הצורך.

הסניף בדיזנגוף כבר נסגר, ולרחובות לא היה לי כוח לקפוץ. יש גם סניף בכיכר המדינה, אבל יש בו בעיקר נעלי בובה יקרות מדי אפילו בשבילי. נשארה לי אופציה אחת - סניף חדש בקניון איילון.

מדדתי חצי חנות. והתלבטתי עמוקות. מדדתי כפכפים איטלקיים בכתום עליז (לא החזיקו את הרגל מספיק טוב לטעמי המעודן), סנדלים עם ובלי עקב, תוצרת איטליה וגם סין, במגוון עיצובים, כולל אחד עם אפליקציה של תות. כנראה שקצת ביאסתי את המוכרת כשבסוף קניתי רק זוג אחד.

סנדלי רצועות איטלקיים עם חציל מעור מודבק לרצועה לאורך כף הרגל. לא סתם נעליים, נעליים עם חציל.

התשוקה לנעליים סופקה.

בינתיים.