אז הגענו סוף סוף לעניין עצמו. אנחנו באולם, בחתונה של עצמנו.
כזכור, הייתי בלחץ רציני כבר יומיים, וגם הבוקר שלי היה עמוס. פרצנו לאולם הישר לשיא האקשן - בחצי השעה הראשונה חזרתי כל כך הרבה פעמים על המשפט "איזה כיף שבאתם" שהפכתי כנראה לאוטומט. חזרתי עליו בלי יכולת להגיד משהו אחר במשך קרוב לשעה, לצחוקם של האורחים הקרובים-יותר.
המוזיקה היתה נעימה לכולם, הבר תפקד היטב (וגם הכין לנו סנגריה!), החטיפים המסתובבים נחטפו. הלחץ פשוט ירד כמו שהגיע - זו המסיבה שלנו וכולם נהנים.
החלטתי שכדאי לדאוג לעצמי - הצלחתי לארגן כוס מים מהבר וגם לטעום משהו מדפי אורז במילוי עסיסי ומענג (שפכתי את הרוטב ישירות על השמלה. בתוך רבע שעה מהרגע שהגעתי! טוב שמשהו הצדיק את הדאגות שלי. למרבה המזל, מגבון לח קטן והכתם נעלם מייד) ולקחת ממלצר שיפוד קטנטן של סלמון (טעים רצח. תודה לקימבה, מילאו את כל הציפיות).
מעבר לזה, הכל קצת מטושטש. הלכתי למשרד לשלוף שפתון ומגבון לח מתיק האיפור ופשוט לקחתי אותו למעלה למטבח (המשרד שלהם מדכא, כנראה אנטי-תזה לשמח שבחוץ. בוודאי צריך את זה). צר לי לומר שהפרעתי אחר כך לא מעט למלצרים, אבל מה אפשר לעשות - בשמלה לא היו כיסים.
באחת הגיע אלי מנהל האירוע והאולם והודיע לי שכדאי להתקדם ולהתחיל את עניין החופה. בסך הכל, אנחנו כאן רק עד חמש. הכל היה מוכן - עורך הטקס, נציג המשוררים, כבר ארגן אנשים להחזיק את החופה וכמעט כל האורחים כבר הגיעו. הלכתי למטבח למצוא את הטבעות שהיו בשקית שהביאו ההורים של החבר ד'...
שלא היתה שם.
כמובן שלא, היה שם רק תיק האיפור שלי. מה עם כל היתר? בעלי האולם נפוצו לכל עבר בחיפושים, ומצאו שקית נוספת - לא הנכונה. איפה הטבעת?? נמצאה לבסוף בשקית שלישית, שהכילה, כזכור, גם את הנעליים להחלפה שלי. שני הזוגות.
"חשבתי שזה נעליים! למה זה שם?" שאל הבעלים. החלטתי לא לבזבז זמן בלהסביר מה קרה. שלפתי את הטבעת וביקשתי שיתנו את הכוס לנציג המשוררים.
"אה, הבאתם כוס בעצמכם?".
מסתבר שהם הכינו אחת לכבודנו! בכל זאת העדפנו להשתמש בה - בסך הכל, עשינו על תאומתה חזרות וגילינו שזו כוס מהסוג שנשבר היטב. נשארו לנו אפילו שתיים נוספות - קנינו סט של ארבע כוסות "הכי שבירות שיש לך" כמה ימים קודם, למרבה תמיהתה של המוכרת ("מה, לא יספיקו להם שתיים?").
בינתיים השמיע הדי ג'יי את שיר הקריאה לחופה שוב ושוב. מארש החתונה של מנדלסון,
בביצוע כסאחיסטי של קווין! נמצא בפסקול הסרט "פלאש גורדון" משנת 80' - כדאי
מאד לחובבי הז'אנר, חובבי טופול, וחובבי מוזיקה בכלל. התפדחתי להכנס עם
זה לחופה למרות עידוד נמרץ ("מנדלסון היה יהודי!"), אבל השתמשנו בו כקריאה לחופה. קיווינו שמערכת התקשורת עם הד' ג'יי תתפקד גם כשנהיה בחוץ ("פשוט תנפנפו!"), ויצאתי לכיוון הדלת. החופה נערכה בחוץ, והוציאו לכבודנו כיסאות וחופה. את זו כבר החזיקו ארבעה חברים. והיה גם שולחן קטן ליד הרמקולים. במבט לאחור היה צריך לשים אותו קצת יותר קרוב לחופה.
נכנסנו. אם ההורים של ד' התחברו למוזיקת הכניסה של האחים בלוז, שלי החזיקו אותי די חזק. המוזיקה המשיכה - הדי ג'יי לא שמע שצריך להפסיק - אבל נציג המשוררים סירב להתרגש מהעניין.
אני התחלתי להתרגש. חוץ מהטבעת הייתי אמורה להביא גם את הצהרת הזוגיות של משפחה חדשה - התחליף שלנו לכתובה - ואת הצמיד שקניתי לד' כדי לתת לו בנסיבות אלה. את שניהם שכחתי.
נו, שוין. נציג המשוררים שמח לוותר על דף מהדפים עליהם הודפס מהלך הטקס, ועניין הצמיד בכלל עף ברוח, שהלכה והתחזקה ואיימה להעיף את החופה על ראשינו, אם לא להעיף את כולנו יחד איתה מהגג. אפילו הכובע של ד' עף ברוח (אבל הוא רץ והחזיר אותו!). הטקס היה קצר ויפה מאד, ויהודי לחלוטין. לא אמרתי מילה (עכשיו אני לא בטוחה עד כמה אני מרוצה מזה) ושתיתי את היין. נציג המשוררים דיקלם את הטקס להפליא, ובפעם הראשונה בחיי הבנתי מה אומרים בו. הרוח אמנם הצמידה אלינו את החופה, וגם גילינו שאין מקום לשים את המיקרופון, הכוס ושטר הזוגיות - השולחן לא היה מספיק קרוב כזכור.
אבל שום דבר מזה לא הזיז לנו. הטקס לווה בתשואות ואחריו פצחה הלהקה בנגינה של "
דודה, הגידי לנו כן" המיתולוגי, ואנחנו פצחנו בצ'רלסטון ספונטני לאורך המרפסת.
אז התחילה החגיגה.
הנשיקות לא נגמרו (120 אורחים זה כן הרבה!), הלהקה
ניגנה ואנחנו לא שמענו כלום, ולאט לאט זרמו האורחים לכיוון האוכל שכבר הפיץ ניחוחות.
אנחנו עברנו בין האורחים ודיברנו עם כל אחד מהם. עוד נספיק לשבת לאכול, חשבתי לעצמי, אבל שוב התברר ש-120 אורחים זה הרבה, ולומר לכולם שלום לוקח זמן. מהר מדי שאלה אותי הלהקה מה קורה עם מופע הריקוד שלנו ואולי כדאי לעבור כבר לחלק של הריקודים.
אני בדיוק התנגשתי בבת הדודה מארה"ב - אותה לא ראיתי שנים! שהתארסה שבוע קודם. כנראה שלא יהיה לנו זמן לשיחה המעמיקה שתכננתי - "we have one more show to put up!", הסברתי לה.
ריקודי חתונה תמיד נראה לי דבר מלאכותי ומיותר... אבל מיצי רוקדת כבר שנים, וגם את ד' לא באמת היה קשה לשכנע. אז העלינו מופע לצלילי השיר הרומנטי
בעולם, וסחטנו תשואות והמון סרטונים (שרק אחד מהם הגיע אלינו. אייפוניסטים, איפה אתם?).
אכולים ושתויים (לא שתויים מספיק. עוד נשאר לנו אלכוהול אחר כך) זרמו הצעירים לרחבה. גם המבוגרים. עשינו יופי של שמח. יתכן והשתן התחיל לעלות לי לראש בנקודה הזו - בסך הכל, 120 איש שבאים אחד אחד במיוחד בשביל לומר לך כמה את מהממת זה חתיכת בוסט לאגו. בכל מקרה, השתדלנו להרקיד את כולם. לקראת סוף החלק המזרחי (הדומיננטי משהו, כנראה בגלל שימוש בגרסאות אלבום ארוכות לעייף) התברר שהביולוגיה לא מתכוונת לפסוח עלייך אפילו אם את הכלה. נאלצתי לנטוש לכמה דקות את הרחבה.
או ליותר מזה - בשירותים היו שלושה אנשים שונים שעדיין לא אמרו לי כמה אני נפלאה. הם שמחו מאד לקשקש אתי קצת בשקט... ואז הזכירו לי שכדאי לחזור למעלה ("האורחים לא כל כך חשובים, אבל בעלך שמחכה לך!"), שם כבר איבדו הרוקדים את הסבלנות ונפוצו לכל עבר.
החזרנו אותם. בינתיים צצו הקינוחים - הקימבה שוב סיפקו את הסחורה, עם כמות נאה של אצבעות שוקולד וגם עוגת שמרים על הבר. אני הייתי מרוצה. רדפתי אחרי ד' עם שוקולד וכוסות מים, ואף הצלחתי לטעום גם מהגלידה - סורבה תות מוצלח ביותר. את השמלה אמנם לא החלפתי (אף שהיתה לי להחלפה, ואף שד' החליף את חולצתו הלבנה באחת קצרה, שחורה ומחמיאה) אבל הסתבר שהנעליים זה כבר סיפור אחר... העקבים הנמוכים והמרופדים תוצרת סין שלי היו אמנם יפים ביותר והתאימו באופן מושלם לשמלה, אבל לא התאימו לריקודים אינטנסיביים על רצפת העץ המלא של הקימבה. החלפתי אותם בסנדלי עור טבעי מעוטרים בקריסטלים תוצרת איטליה...
שנקרעו כעבור כמה שניות. שיט! בני שלוש בסך הכל, כלום בשביל איטלקים.
אפילו עם רצועה קרועה הם היו יותר נוחים מהעקבים, ונראו יותר טוב מנעלי הריקוד בשחור-לבן שיעדתי לשמלה השניה. דבקתי בהם.
מתישהו אחר כך גיליתי שאני די לבד. הלכתי לחפש את בעלי. או לפחות זה מה שאמרתי לאמא שלי.
"אל תקראי לו ככה"! רשפה. "בן זוגי זה בסדר".
האמת, הסכמתי בכל לב, וכך הודרה לה המילה המיושנת.
הוא היה בחוץ, על המרפסת. התברר שהאורחים לא באמת התפזרו, הם פשוט התקבצו בקבוצות קטנות במרפסת המרווחת ודיברו ביניהם. רובם לא נפגשו שנים ושמחו מאד להתעדכן, ולאחדים זו כנראה ההזדמנות היחידה להפגש (מפגש הפיסגה בין הדודים משני צידי המשפחה שלי היה אחת הסיבות העיקריות לקיום האירוע... שניה בחשיבותה רק לזה שהאחייניות של ד' רצו להיות בחתונה שלנו).
שיר הסגירה כבר התחיל להתנגן. היינו צריכים לפנות את המקום בחמש, ולכן בחרנו ב"נרקוד נשכח" של שלמה ארצי ("קרצי" בצד שלי) - "סוגרים פה בחמש, אז יש לנו דקה" - לא ידעתי שזה בדיוק מה שעומד לקרות - עוד רצו לרקוד.
בחמש ורבע הצלחנו לסלק את כולם. לקחנו את מה שנשאר מהאלכוהול - אחר כך הצטערנו שלא לקחנו גם את מה שנשאר מהאוכל - וחיפשנו את הדברים שהבאנו עוד בבוקר.
הם לא היו שם. הנעליים, ההינומה, ותיק האיפור שלי, שהכיל כזכור גם כסף ואת המפתחות שלי.
מזל שהכרחתי את ד' לקחת את שלו.
הגעתי למסקנה. "אבא שלי גנב לי את התיק".
"רוצה להתקשר אליו?" הציעו המלצרים בחביבות.
לא משנה - במילא נראה אותם בקרוב. ירדנו לרחוב ופגשנו את החברים, שסירבו בכל תוקף להתתפנות מהמקום. קבענו איתם בים לעוד שעה, וחזרנו הביתה.
קבענו עם החברים לשעה מאוחר יותר בים, וטיילנו לנו הביתה.
המקום
היה כל כך קרוב שחזרנו הביתה ברגל בתוך רבע שעה. לבושים כמו שאנחנו, עם
השמלה והתסרוקת (שלא זזה כל הזמן הזה!), עייפים ומרוצים, חצינו לנו בשקט
הפתאומי את הכביש. אני מצטערת שלא ביקשנו ממישהו לצלם את הטיול הזה, הוא מהחלקים הזכורים לי ביותר של היום.
הגענו הביתה והחלטנו לשבור את המיתוס שלא עושים סקס בליל הכלולות.
שברנו.
מהר מאד יצאנו שוב - עם בגדי ים, בקבוקים והתסרוקת שעדיין לא זזה - קנינו קצת אוכל לים ותפסנו מונית. לא התכוונו ללכת ברגל.
מצאנו את החברים ובני הדודים בקלות מפתיעה. ישבנו לאכול - רק אנחנו היינו רעבים - ולשתות מול הים. מזג
האויר עוד היה נעים. אפילו קריר. לא נכנסנו למים, רק בילינו את זמננו
בדיבורים. אני דיברתי בעיקר עם בני הדודים מחו"ל. לא היתה לי כל כך הזדמנות
לדבר איתם קודם. ובילינו הרבה זמן בשליפת הסיכות מהראש שלי. התסרוקת פשוט
סירבה להתפרק, ונשארו לי תלתלים מסודרים ופוטוגניים גם אחרי הפירוק. עשו לי
גם מסאג' באותה הזדמנות. השתן באמת עלה לי לראש.
מסתבר
שהבעיה העיקרית בחתונה בצהריים היא שבערב צריך שוב לאכול. אנחנו כבר היינו
בסדר (אכלנו ושתינו על הים!), אבל האורחים שלנו היו רעבים. התחלתי להצטער
שלא לקחנו שאריות, אבל מילא. עשינו דרכנו למייק'ס פלייס המקורי, הסמוך.
אני
אפילו לא זוכרת מה אכלתי, אבל זה היה טעים. בת הדודה הודיעה שזה היה כריך
הבייקון הכי טוב שאכלה בחייה (זה בטח לא מה שאכלתי, הייתי זוכרת את זה).
פירקנו את החגיגה בשעה עשר. מוקדם, אבל אחרי יום ארוך במיוחד. נפרדנו מכולם, שמחים ורק קצת שתויים, ולקחנו מונית הביתה.
