יום רביעי, 16 במאי 2012

עכשיו, כשאין יותר ממה להלחץ

כן. תאריך החתונה הולך ומתלקרש, וכמעט כל ההכנות הושלמו. ולא שזה מוריד את רמות הלחץ. עכשיו כשאין יותר ממה להלחץ, דווקא הגיע הזמן לעסוק במחשבות סרק.

כך נכנס לי ג'וק לראש - לחלק סוכריות דרג'ה לאורחים. נו, סוכריות שקדים מצופים כאלה .מסורת אירופית חמודה. אבל זה בסדר, הוציאו אותי מזה (מקווה שהאורחים שסיפרתי להם על זה לא יתאכזבו יותר מדי כשלא יהיו כאלה. או עדיף, יהיו מספיק שיכורים לא לשים לב).

אז ממה עוד אני יכולה להלחץ? הכל מוכן וסגור, כולל ההפתעות הקטנות. בעצם חוץ מהאלכוהול ומגוון הציפורניים המדויק שלי (בהיר עד כמה שהשמלה תאפשר), אבל זה באמת לרגע האחרון. נשאר רק לספור את הימים. נראה שהתאריך המקורי עליו חשבנו (שנדחה עקב מעבדת סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה. באמת), סופ"ש זה, באמת היה התאריך הנכון.

לא נורא, נחכה עוד שבועיים. בינתיים אפשר להלחץ בעבודה - כר פורה ביותר לסיטואציות מרגיזות ומבזבזות זמן, כמו השיחה הרצ"ב עם הקולגה י' בנוגע לחסוס, ספק מעצבן במיוחד:

הקולגה י': "עניתי לו, את אפילו מכותבת על זה!"
מיצי: "אני מכותבת על הרבה דברים. בין ארבעים המיילים באינבוקס ובין שמונים המיילים של קמפיינים, יש דברים שאני מפספסת. רק תגידו לי כשהצלחתם להתקדם איתו"
הקולגה י': "גם קראת לו ג'יזוס!"
מיצי: "קוראים לו ג'יזוס! ואין לי כוח לחפש כל פעם את הסימן הזה בשם שלו"
הקולגה י': "רק תעשי קופי-פייסט לשם"
מיצי: "אין לי כוח, שיקראו לו ג'יזוס, יש שמות יותר גרועים שאני יכולה לקרוא לו בהם"




יום שני, 14 במאי 2012

כשהוא אמר שזה "קצת טרטור" הוא התכוון: טרטור בשבילו

מצד שני, אותי כנראה אסור היה להשאיר שם לבד. נו, זה היה רק התירוץ שלי לעבור שם. וטוב שלא יצאתי עם חצי פרה גם כן.

רגע, מה?

מההתחלה. למי שלא עוקב, פלורה שלחה אותי בזמנו להמוני בדיקות. בין מישוש לצילום, גם להמטולוג שיבדוק איזו תוצאה חריגה בעניין קרישת דם. הוא נקרש טיפה לאט מדי. אמא טוענת שזה עדיף על ההפך, וכנראה צודקת. אבל זה לא ממש מצדיק את הטרטור - מילא תור לשלושה חודשים קדימה, אבל הרופא היחיד שבכלל מוכן לקבוע לי תור (כל היתר רצו צילום של ההפניה ואז יחליט הם אם בכלל לחזור אלי!) עובד רק פעם בשבוע, בין 16:00-19:00.

בביקור הראשון (חצי יום חופש) הוא הסתכל על הבדיקות ואמר שזה נראה כאילו המעבדה לא לקחה מספיק דם. הוא לא רוצה לשלוח אותי מייד לבדיקות קרישה מלאות כי זה קצת טרטור, לכן שאעשה את הבדיקה שוב ואבוא אליו בענוד חודש.

באמצע עוד יום עבודה.

הבלגתי, נבדקתי ובאתי. התוצאה יצאה גבולית גם בבדיקה החוזרת, והפעם הוא הודיע לי חגיגית שזה כנראה כלום ולא תהיה לזה שום משמעות טיפולית, אז שלא ארגיש שדחוף לבצע את הבדיקות. "אני לפני חתונה", אמרתי לו. "טוב, אז תחכי עד אחרי התאונה".

לא אמרתי כלום. אחרי עוד הסבר שאלה בדיקות שהן קצת טרטור וצריך לקבוע אליהן תור מראש, וכדאי שאקבע אליו תור רק אחר כך כי לוקח זמן לקבל את התוצאות, הלכתי הביתה...

והתקשרתי מייד למוקד לקבוע תור. ככה אני, מתקשה לדחות סיפוקים.

למעשה קיויתי שאוכל להרוג שתי בדיקות במרפאה אחת ולבצע גם את הבדיקות הגנטיות שההורים מתעקשים שנעשה (כי 3/4 אשכנזי זה לכל הדעות יותר מדי. ואולי הם כן חושבים שנבטל את החתונה אם ימצאו משהו?) באותה הזדמנות. אבל זה לא יקרה - את הבדיקות לקרישת דם עושים רק בימים מסוימים בשעות 10:30-10:40, ואת הבדיקות הגנטיות - בימים אחרים, בין השעות 12:30-13:40.

בתל אביב.

אבל אני לא כל הזמן בתל אביב.

התקשרתי שוב, והפעם שאלתי על אותן הבדיקות ברחובות. בנוגע לקרישה היה לי מזל - יש ברחובות כל יום בשעה 10:00 - שזה אומר שאוכל לקחת מונית לעבודה ולאחר רק בדקות ספורות. עם הבדיקות הגנטיות היה לי פחות מזל - זה רק בימי ראשון מארבע עד חמש אחרי הצהריים, והתור הראשון הוא באמצע ירח הדבש שלי.

עזבתי את זה. 

ובכן, הבוקר המיועד הגיע. מי שמכיר את מיצי יודע שהיא שונאת לדלג על ארוחת בוקר. ביררתי עם המעבדה ("תפקססי לנו את ההפניה בבקשה!") אם צריך להיות בצום. צריך. המעבדה באמצע העיר, רחוק למדי מתחנת הרכבת. הגעתי ממש מוקדם, מספיק מוקדם כדי לטייל העירה. לא שהייתי במצב רוח לזה - היתיי רעבה ועצבנית בגלל הצום. בכל זאת טיילתי לתוך רחובות, התפעלתי מהבניינים החדשים, מהבוטיקים ומהפאבים החדשים שהתאמצו מאד להיראות ישנים עד עתיקים. תוך עשרים דקות חלפתי (בלי להכנס!) על פני האטליז החביב עלי מימים ימימה, "מו ומו" (היום: מסעדה מתמחה, עם דלפק אטליז צדדי במקום שבו היתה פעם פינת הגבינות של הבעלים הנוכחי, הבן של הבעלים המקורי) והגעתי לרחוב שמוביל למרפאה...

ובו, מעשה שטן, הבוטיק של אחד המעצבים החביבים עלי, אסף פלג חובב הקימורים. קניתי ממנו בכמה שווקי אופנה ופעם אחת בבוטיק הזה, ומזמן, מזמן שלא ביקרתי שם. ודווקא היתה תמונה של שמלה שלו בקטלוג של אקס נט, שעשתה לי חשק רציני לבקר.

והיו לי חמש עשרה דקות להרוג.

"טוב", חשבתי לעצמי. "רק אציץ. בשום אופן לא אקנה".

לא הייתי צריכה אפילו לחשוב את זה. אמנם שתי השמלות הראשונות שמדדתי הותירו קצת עודף בד באיזור המתניים (ככה זה כשאת לובשת שלוש מידות שונות באותה שמלה), ושמלת המעטפת המגניבה שראיתי באקס נט התבררה כעשויה מבד סינטתי ומתכתי, אבל המוכרת בכל זאת הציעה לי למדוד שמלה קיטשית משהו - עם עליונית פליסה צהבהבה, רכה אך מתכתית, וחצאית פרחונית - ואני בטפשותי הסכמתי למדוד.

היא היתה יקרה בהרבה משמלת החתונה שלי. אבל גם עשתה לי תחת הרבה יותר יפה. לא עמדתי בפיתוי, שילמתי עבור חתיכת הבד הקטנטה ורצתי לבדיקה.

אפילו האחיות האנטיפתיות לא קלקלו לי את מצב הרוח. הבדיקה הסתברה כקצרה ופשוטה עבורי, ומרגיזה ביותר עבורן - כנראה שהבירוקרטיה מציקה גם להן. את הכריך שהבאתי חיסלתי עוד לפני שתפסתי מונית לעבודה, אבל נשארתי עם כאב ראש מציק לשארית היום.

ושמלה אחת סקסית. החבר ד' לא התנגד לקניה אחרי שהבטחתי לו שמדובר בסתם שמלה לקיץ ולא בעוד שמלת חתונה, ואף תמך בהתלהבות כשראה אותה עלי באותו ערב.

עדיין לא קיבלתי את תוצאות הבדיקות. כשהרופא אמר שזה טרטור, כנראה לזה הוא התכוון.




יום חמישי, 3 במאי 2012

אפילוג: כדי להירגע

כדי להירגע מהסערה בעבודה, חזרתי לקרוא את C-chute, סיפור קצר של אסימוב שאינו עוסק ברובוטים, מתוך הקובץ Buy Jupiter. הסיפור עשה עלי רושם עצום כשקראתי אותו בפעם הראשונה.

חייזרים משתלטים על ספינת חלל. עשרה טיפוסים תקועים בפנים, ביחד. הם לא סובלים אחד את השני. אחד מהם, בן חמישים, מטר וחצי כחוש, מתנדב למשימת התאבדות: הוא לובש חליפת חלל, יוצא מהספינה, נכנס מתעלות המנוע לחדר הבקרה, מחסל שני חייזרים פחות או יותר בידיו החשופות (ובמכות ממיכל חמצן) ומציל את הספינה.

כששואלים אותו למה עשה את זה, הוא אומר "הנבלות רצו לדפוק לי את החופש! החופשה הראשונה שלי על כדור הארץ מזה 17 שנה"!

תהיתי אם הבוס שלי יתרשם מזה.

 זה סיפור מאד מוצלח על דינמיקה קבוצתית, כנראה הזדהיתי אתו בזמנו כי היו בו את כל הדמויות שתמצא במרכז הערכה למחפשי עבודה שאיבדו את הכבוד עצמי - זה שרק מדבר והורס לכולם, זה שרוצה להוכיח את עצמו ואין לו כלום להציע, זה שרושם הכל ושדרוג אחד - תאומים. היום זה מזכיר לי יותר את האח הגדול.

יום רביעי, 2 במאי 2012

קשה, קשה

בשבוע האחרון היה שלושה ימי עבודה. אחד מהם ביליתי בסידורים עם החבר ד' (אנחנו עכשיו רשמית ידועים בציבור! חסר רק שנאחד חשבונות ונאשר זאת בביטוח לאומי. הם דווקא מכירים בעניין, רק דורשים שנמלא טוטפס ובו כתוב שאנחנו מנהלים משק בית משותף, מוכרים בציבור ויוצאים מהבית ביחד. אה...), ואחד מהם היה יום העצמאות. ביום הזכרון הציעו לי (להבדיל משנים קודמות בהן זה היה יום עבודה רגיל) לעבוד ולהרוויח עוד חצי יום חופש כעידוד לסגירת הפערים (ככה זה כשאמורים לגייס עובד חדש באוגוסט והוא מגיע באפריל). זה עדיין השאיר שלושה ימי עבודה (ואפס סגירת פערים. אבל בימינו, כמו שאמרה המלכה האדומה לאליס, צריך לרוץ הכי מהר שאפשר כדי להשאר במקום. כדי להתקדם, צריך לרוץ לפחות במהירות כפולה).

את יום העצמאות בילינו כהלכה - מסיבה מוצלחת במיוחד ברביעי בערב, וביום העצמאות גופו - ארוחה מאוזנת של פיצה וגם גלידה בנובה ג'ויה בסינמטק (פיצה דקיקה ולוהטת, גלידה עשויה במקום, ולחבר ד' - טורטליני מגולגלים ביד, אחד אחד. יאם), קצת הורים והרבה חברים. הכל היה בסדר עד שהיה צריך לחזור לעבוד...

והסתבר שהעובד החדש לא עובד פה יותר.

ביקשתי חלוקה שונה בעומס (הבוס שלי כנראה סבור בטעות שהעבודה של שנינו פלוס עובדת אחת שברחה אי שם ב-2009 היא בהחלט משהו שאדם אחד מסוגל לעשות לבד) ואמרתי לבוס שאני מקווה שהראיונות יכנסו למסלול מהיר יותר.

הבוס שלי הודיע לי חד משמעית שעכשיו לא הזמן להביא עובד חדש, עכשיו הזמן לעבוד יותר קשה. ופירט מה צריך לעשות, ברמה שהוכיחה לי ששום דבר ממה שאמרתי לו בחודשים האחרונים לא נקלט. כל הפידבק הלך ישר לזבל, וחבל שטרחתי.

לא אמרתי לו כלום. הלכתי ישר הביתה, ושם פצחתי בנאום אשת הקריירה שלי מול החבר ד'. הבעיה היא, שנשואות טריות בנות 31 הן סחורה מאד מאד פושרת בשוק העבודה, ומשרת אם (שלא לומר: מנהלת חשבונות דתיה) 9:00-15:00 בשכר של 3,200, היא בערך האופציה היחידה כאן. כבחורה חרדתית, מגדילת ראש ובעלת שאיפות ואג'נדה, מיצי לא רואה בזה מסלול קריירה או קידום מקצועי.

החבר ד' לא ראה את זה ככה. "את יודעת שזה לא חוקי לשאול שאלות כאלה, נכון?", הוא שאל.

אני יודעת, בטח, וגם ידעתי כל פעם ששאלו אותי אם יש לי חבר, אם אני נשואה ומתי בדיוק אני מתכננת ילדים (חוץ מהפעמים הראשונות, בגיל 23, בהן זה עדיין לא היה לא-חוקי לשאול). זה פשוט שגברים אף פעם לא נשאלים שאלות כאלו.אף פעם לא עמדו במקום שבו לוקח להם שניה להבין שבעצם השאלה היתה אישית לגמרי, לא קשורה לראיון בשום צורה. אף פעם לא היו במצב שבו העבודה שלהם שווה פחות בגלל מה שיש בין הרגליים ולא בין האזניים.

אז החלטתי לסחוב. לחזור לעבודה. אולי לשבת קצת רגל-על-רגל ולגרד באשכים. הסתבר שיש כשל במולטי-טסקינג - אי אפשר לגרד באשכים כשהרגליים משולבות. אז החלטתי בכל זאת לעבוד. הסערה חלפה כמו שהתחילה, והבוס שלי החליט לראיין עוד עובד. אולי יהיה בסדר.

אולי.



אינטרלוד - זוועתון

בהתחלה היו המון ציצים. וסקס. אחר כך הגיע הדם, והמעיים, והמוחות השפוכים. בסוף היו גם תינוקות מתים. וסוף טוב, בערך.
אבל לפני שהגענו לזה, בדיוק ברגע בו הגיבורים מכים מישהו בראש למוות בפטיש והכל נשפך על המדרכה, מסתובבת אלי בת זוגי לצפייה ולוחשת: "אפשר ביס מהשוקולד?".

זה היה סרט שואה פולני בן שלוש שעות.

כלומר, הוא לא עשה עלי כל כך רושם. בת זוגי לצפיה מלמלה בחוסר אמון שהפולנים יוצאים שם ממש טוב, ואני פשוט שמחתי שיצאנו מהאולם הקפוא לרחוב הקצת-פחות-קפוא. לא ברור למה החליטו לשלוח דווקא אותו לאוסקר, נראה שמישהו התבלבל קצת בין אימי שואה לסרטי אימה מהאייטיז.לא נורא, בטח יהיה חומר מעניין לקורס בחירה בקולנוע על האסתטיקה של האימה בסרטי שואה.