יום שני, 12 בספטמבר 2011

סוניה נוסעת

סוניה נוסעת. לברלין. עם החבר אורי. והיא לא מתכוונת לחזור. ברלין לא מחכה לה, אבל גם תל אביב לא. לא שאין למיצי חברים שעזבו, אבל סוניה היא הראשונה שעוזבת בלי שמחכה לה עבודה - או אהבה - בחו"ל. הדבר ביאס אותי ברמות של לפרוץ ביללות חתול מזעזעות כל פעם שהנושא עלה.

הייתי יכולה לשאת פה נאום על מעמד הביניים, על אנשים צעירים ומשכילים שרוצים להשתלב באקדמיה ובתעשיה ולא מצליחים לגרד יותר משני שליש משרה לשמונה חודשים בשנה, אבל אני לא רוצה. אני מעדיפה להתבוסס בצער. וכדי באמת להתובסס בו, הלכתי ושלפתי את הספר הכי עצוב בערימת הספרים שאני צריכה לקרוא. זה היה "על החוף" של נוויל שוט (על הכריכה כתוב שזו ללא ספק יצירתו החשובה ביותר. ואללה), ואגב - שלפתי אותו מספריית המחאה ברוטשילד. נתתי להם בתמורה שקית מלאה בספרים, אבל רק ביום האחרון (בו שמעתי שם את הרצאתו הפופוליסטית אך המאלפת של ד"ר ירון זליכה. ישר כוח, ד"ר זליכה).

יתכן ש"על החוף" הוא הספר הכי עצוב בכלל, ולא רק על המדף שלי. זוהי קלאסיקה ותיקה שאף עובדה לסרט קולנוע קלאסי ולסרט טלויזיה של הולמארק, אי אז בימים שהיו להולמרק אספירציות אמנותיות. בקצרה, הוא עוסק בסוף העולם. וליתר פירוט - בחודשים האחרונים של ניצולי מלחמת העולם השלישית באוסטרליה, בטרם יבוא ענן קרינה ענק ויהרוג אותם, את כולם.

שרדתי יפה את ההכחשה הזוועתית של פיטר ומרי הולמס, את מערכת היחסים העדינה שנרקמת בין קפטן דוויט טאוארס ומוירה דוידסון, את הבחור שראה את הבית מהצוללת - שרדתי הכל עד שג'ון אוסבורן, המדען שקנה לעצמו פרארי, נאלץ להרוג את הכלב של אמא שלו. שם נשברתי. וכך חזרתי הביתה (מיצי אוהבת לקרוא ברכבת) בעיניים דומעות.

החבר ד' הביט בי. "הוא הרג את הכלב", יבבתי. "וכולם מתים! וגם הוא ימות תיכף".

"כולם מתים?" שאל אותי החבר ד'.

"כולם!" עניתי, ממררת.

החבר ד' הביט בי במבט עמוק ומלא חמלה. הוא ליטף לי את השיער, משך אותי קרוב אליו, ואמר:

"כן. וגם סוניה נוסעת".


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה